החלטה בתיק בע"מ 4867/12

           לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ש' שטמר, צ' קינן וע' זרנקין) בעמ"ש 34167-01-12 מיום 21.5.2012, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות (השופטת מ' לוי) בתמ"ש 15092/03 מיום 4.12.2011, שקבע בין השאר כי המבקש יישא במזונותיה של המשיבה - הן מכוח הדין האישי (מזונות אישה) והן מכוח הדין האזרחי (מזונות "משקמים").

תמצית העובדות וההליכים לפני בית המשפט לענייני משפחה

1.        הצדדים נישאו זה לזו בשנת 1968 ולהם ארבעה ילדים. בין הצדדים נתגלע סכסוך ממושך וקשה, שסופו בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, אשר הכריע בשאלות הרכושיות בין בני הזוג ובנושא המזונות למשיבה. לצורך מתן החלטה בבקשה דנא אין עלי להידרש לכלל יריעת המחלוקת. די לי בהצגת העובדות וקביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה בנקודות הרלבנטיות לענייננו;

2.        באשר למזונות, בשנת 2006, בעוד הצדדים עדיין נשואים זה לזו, פוטרה המשיבה מעבודתה. אז עתרה המשיבה לקבלת מזונות זמניים, ואלו אכן נפסקו לטובתה החל מחודש נובמבר 2005 בסך של 1,500 ש"ח לחודש. החל מחודש דצמבר 2007 הוגדל סכום המזונות לסך של 2,000 ש"ח לחודש ומאוחר יותר, בחודש פברואר 2008 הוגדל שוב לסך של 3,000 ש"ח לחודש. בד בבד, ביום 21.3.2010 ניתנה החלטתו של בית הדין הרבני האזורי בחיפה בתביעת הגירושין שהגיש המבקש. בית הדין הרבני קבע כי ישנה תשתית ראייתית הלכתית המצביעה על כך שהמשיבה ביצעה "מעשה כיעור" וכי על כן המשיבה מחויבת בגט ומפסידה את כתובתה. בית הדין הוסיף וקבע כי המשיבה אף איבדה את מזונותיה על פי ההלכה. יצויין כי ערעור שהגישה המשיבה לבית הדין הרבני הגדול - נדחה.

           בעקבות החלטתו של בית הדין הרבני האזורי פנה המבקש לבית המשפט לענייני משפחה ב"בקשה למתן צו מיידי להפסקת חיוב במזונות המשיבה" (להלן: בקשת הביטול). ביום 3.5.2010 הסכימו הצדדים (במסגרת דיון שנערך לפני בית המשפט לענייני משפחה) כי המבקש ימשיך לשלם את התשלום בסך של 3,000 ש"ח לחודש כדמי מחיה למשיבה, עד למתן פסק דין סופי על ידי בית המשפט לענייני משפחה אשר במסגרתו יוכרעו מהותם של התשלומים הנ"ל, בין אם ייחשבו למזונות משקמים, ובין אם יקוזזו מתשלומי האיזון המגיעים למשיבה.

           בהמשך, הצדדים התגרשו בגט פיטורין אשר נכנס לתוקפו ביום 23.11.2010.

           בפסק דינו ציין בית המשפט לענייני משפחה כי המשיבה קיבלה מזונות במשך שש שנים רצופות, בסך נומינאלי של 185,000 ש"ח. יחד עם זאת קבע בית המשפט כי יש להתחשב בפער ההשתכרות בין הצדדים, ובכך שהמשיבה הקדישה את מרבית שנותיה לעבודות משק הבית ולגידול הילדים, מה שאיפשר למבקש לפתח את כושר השתכרותו. בית המשפט הטעים כי כתוצאה מכך, ונוכח גילה, המשיבה נטולת כושר השתכרות של ממש. אשר על כן קבע בית המשפט כי הגם שחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון) אינו חל על הסכסוך הנוכחי (שהרי הצדדים התחתנו עובר לחקיקתו), יהיה זה צודק ונכון להורות על חלוקה בלתי שוויונית של הרכוש בדרך של פסיקת "דמי הסתגלות" למשיבה. בית המשפט הטעים כי טענת המבקש כי המשיבה אינה זכאית למזונותיה נוכח קביעתו של בית הדין הרבני לפיה המשיבה ביצעה "מעשה כיעור", איננה ברורה שהרי נושא מזונות האישה נדון לפניו ומצוי בסמכותו הבלעדית. בית המשפט הוסיף כי המבקש לא צירף אסמכתאות לטענתו האמורה.

           על כן הורה בית המשפט כי הסכומים ששילם המבקש עד כה (החל מחודש נובמבר 2005) ייחשבו למזונות, כך שהתשלום עד לגירושין ייחשב למזונות אישה, והתשלום ממועד הגירושין ועד מועד פסק הדין ייחשב למזונות משקמים, ולא יופחת מחלקה של המשיבה באיזון המשאבים. עוד קבע בית המשפט כי המבקש יוסיף לשלם למשיבה מזונות משקמים בסך חודשי של 3,000 ש"ח למשך שלוש שנים, עד לחודש דצמבר 2014. 

3.        באשר לדירה המשותפת (להלן: הדירה המשותפת), המשיבה עתרה לקבלת הנכס לחזקתה (בתמורה לקיזוז מחצית שוויה מחלקה באיזון המשאבים) מתוך חשש כי תתקשה בגביית הסכום מן המבקש. המבקש מצידו ביקש פירוק שיתוף בנכס. כמו כן טען המבקש כי חלפה שנה מאז נערכה הערכת השמאי לדירה, וכי על כן נדרש לעדכן את חוות הדעת. בית המשפט נעתר לבקשתה של המשיבה, ודחה את טענת המבקש לעדכון חוות הדעת מן הטעם שהעיכוב שחל בעדכון חוות דעתו של האקטואר נבע מעיכוב בהגשת המסמכים על ידי המבקש עצמו.

4.        באשר לדירה השניה שבמחלוקת(להלן: הדירה השניה): מדובר בדירה שנרכשה על ידי הצדדים בשנת 2003 ונרשמה על שם המבקש. בשנת 2005 נרשמה הערת אזהרה בדירה על שם בנם של בני הזוג (להלן: הבן). בשלב מאוחר יותר הועבר הנכס על שם הבן ואשתו של הבן בחלקים שווים. עיקר המחלוקת בין הצדדים באשר לדירה זו עסק בשאלה האם הדירה נרכשה על ידי הצדדים עבורם, או שמא נרכשה עבור הבן והועברה אליו במתנה. המשיבה עתרה לקבלת הכספים שהוצאו מקופת בני הזוג לשם רכישת הדירה, וטענה כי הצדדים התירו לבן ולאשתו להתגורר בדירה "עד שיסתדרו", וכי רישום הערת האזהרה על שמו של הבן נעשה ללא ידיעתה. המשיב מצידו טען כי הדירה הוענקה לבן במתנה על ידי שני הצדדים, נוכח מצבו הנפשי והיותו מובטל. לעניין זה קבע בית המשפט כי מצא חוסר עקביות בגרסת המשיבה, כאשר בתחילה טענה כי כלל לא ידעה על רכישת הדירה, בעוד שמן הראיות נלמד שהמשיבה אכן ידעה על כך. יחד עם זאת נקבע כי נותרה עמימות ביחס לשאלה האם הדירה הוענקה לבן במתנה. מכל מקום, בית המשפט קבע כי בנסיבות הנתונות, אין חולק שהדירה נרכשה על ידי בני הזוג, וכי לפיכך מן הראוי לזכות את המשיבה במחצית הסכומים אשר נמשכו מחשבון הצדדים לצורך רכישתה.

5.        באשר להוצאות משפט, המשיבה עתרה כי ייפסקו לטובתה הוצאות משפט בסכום של 40,000 ש"ח לפחות נוכח התנהלותו הדיונית של המבקש, הימשכות ההליכים ומורכבותם. המבקש התנגד לכך. בית המשפט ציין כי ההליכים בין הצדדים התנהלו על פני תקופה של שמונה שנים, פרק זמן החורג מן המקובל אף בתיקים מורכבים, כאשר מרבית העיכובים נבעו מהתנהלותו של המבקש. המבקש לא התייצב לחלק מהדיונים, ולעיתים התייצב אך לא היה נכון לקיים דיון. אשר על כן חייב בית המשפט את המבקש בהוצאות משפט בסך כולל של 35,000 ש"ח.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי וההליכים לפניו

6.        בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש כנגד פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט ציין כי באשר למזונות שכבר שולמו, ברגיל אין מורים על ביטולם למפרע, מתוך הנחה כי המזונות ששולמו שימשו בפועל לסיפוק מזונות, והוראה על החזרתם עלולה לפגוע בצרכי מחיה שוטפים ועתידיים של הזכאי. באשר למזונות המשקמים ציין בית המשפט כי הדיבור "מזונות" בהקשר זה כלל אינו זהה לדיבור מזונות על פי הדין האישי. אלו מהווים את תוכן החוזה שבין הצדדים, ונועדו להבטיח את רמת חייו של בן הזוג ולאפשר את שיקומו לאחר הפרידה הפיזית בין הצדדים. לגופו של עניין לא מצא בית המשפט מקום להתערבות בקביעתו של בית המשפט קמא, בציינו כי המבקש לא שילם למשיבה את חלקה בחלוקת הרכוש וכי אף הצהיר לפניו כי אין לו כל יכולת לשלם את חלקו באיזון, כך שאין לומר כי המשיבה יכולה לקיים את עצמה מתוך חלקה ברכוש. כן קיבל בית המשפט המחוזי את הנמקתו של בית המשפט קמא ביחס לדירה המשותפת וביחס לדירה השניה. באשר להוצאות המשפט, סרב בית המשפט המחוזי להתערב בהשתתן נוכח ההלכה בדבר אי התערבות ערכאת הערעור בשיעור ההוצאות שנפסק על ידי ערכאה דיונית, ובשים לב להימשכות ההליכים שנזקפה בעיקר לחובת המבקש.

תמצית נימוקי הבקשה

7.        לטענת המבקש, שגה בית המשפט לענייני משפחה כאשר לא נתן משקל לקביעת בית הדין הרבני לפיה המשיבה ביצעה "מעשה כיעור" ועל כן חייבה בגט וקבע כי האישה הפסידה את כתובתה ואת מזונותיה. עוד נטען כי שגה בית המשפט כאשר ציין שהמבקש לא צירף מסמכים שיתמכו בטענתו בדבר "מעשה הכיעור", שעה שהמבקש צירף את פסק דינו של בית הדין הרבני לבקשת הביטול. באשר למזונות המשקמים טוען המבקש כי גם אם יש לקבל כי תשלום המזונות נובע מתוך "חוזה" בין הצדדים, הרי שהקביעה לפיה המשיבה לא שמרה אמונים לבעלה עשויה ללמד על הפרת אותו חוזה מצידה.

           עוד מלין המבקש במסגרת בקשתו כנגד קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה לעניין הדירה המשותפת, בציינו כי הלה שגה בקובעו כי אין לעדכן את חוות הדעת שערך האקטואר. לעניין הדירה השניה טוען המבקש כי אין זה סביר שהוא יישא לבדו בעלות העברת הדירה לבן במתנה, שעה שהנסיבות מלמדות כי ההחלטה התקבלה על ידי שני בני הזוג, ולראייה: המשיבה עצמה לא עתרה לקבלת חלקה בדירה בעין כדי לא לפגוע בזכויותיו של הבן. לבסוף טוען המבקש כי שגה בית המשפט כאשר השית עליו הוצאות משפט בשיעור חריג של 35,000 ש"ח.

תגובת המשיבה

8.        לטענת המשיבה הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית כללית ואינה מצדיקה מתן רשות לדיון ב"גלגול שלישי". המשיבה מטעימה כי המבקש טרם שילם את חובותיו על פי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, ואף מצהיר בריש גלי כי אין בכוונתו לפעול לביצועו. המשיבה טוענת כי התנהלות זו של המבקש נגועה בחוסר תום לב וכי על בית משפט זה לקחת זאת בחשבון בטרם יעניק למבקש רשות ערעור. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי אין מקום להתערב בשיעור המזונות אשר הושתו על המבקש, נוכח מצבם הכלכלי של הצדדים והפער ביכולת ההשתכרות שלהם. כן סומכת המשיבה ידיה על קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה לעניין הדירה המשותפת, הדירה השניה ושיעור ההוצאות שהושת על המבקש.

דיון והכרעה